החלטה בתיק עס"ק 46505-05-12

1.         לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר משה קידר וגב' אילנה מיכלסון; ס"ק 10856-02-11), בו התקבלה בחלקה תביעתם של המשיבים בדבר זכאות כונני חומרים מסוכנים לקבלת תמורה עבור כוננויות שביצעו ומבצעים בלילות ובסופי שבוע, לפי דרישת המדינה.

הרקע לבקשה

2.         המשיבה 1, הסתדרות המהנדסים בישראל (להלן- ההסתדרות) היא הארגון היציג של המהנדסים העובדים אצל המבקשת, משרד ממשלתי להגנת הסביבה (להלן- המדינה). המשיב 2 הינו ועד המהנדסים (להלן- הוועד) והמשיבים 3-51 הם מהנדסים המועסקים או הועסקו במשרד להגנת הסביבה בתפקידים שונים (להלן- המהנדסים).

3.         ההסתדרות, הוועד והמהנדסים הגישו לבית הדין האזורי בקשת צד בסכסוך קיבוצי כנגד המדינה. כמו כן הגישו המהנדסים, עובדי וגימלאי המדינה, תביעות כספיות פרטניות לגבי הסכום המגיע לכל אחד מהם.

4.         הרקע לסכסוך ולתביעות הכספיות הוא החובה שהוטלה על המהנדסים על ידי המדינה לביצוע כוננויות הנוגעות לאירועי חומרים מסוכנים וטרור לא קונבנציונאלי (להלן - כוננות החומרים המסוכנים). הכוננויות שהתבקשו המהנדסים לבצע, מתפרשת על פני עשרים וארבע שעות ביממות, שבע יממות בשבוע, לאורך כל השנה. עד לשנת 1991, נושא ביצוע הכוננויות היה באחריות משרד הבריאות, ושולמה לכונני החומרים המסוכנים תמורה מלאה עבור כל שעות הכוננות, היינו 5.33 שעות עבור 8 השעות הראשונות ו- 2/3 מערך השעה עבור כל שעת כוננות שמעבר לשעה השמינית. החל משנת 1991, הנושא הועבר לאחריות המשרד להגנת הסביבה, ושולם לכונני החומרים החדשים אשר נקלטו לראשונה במשרד זה תשלום עבור 5.33 שעות כוננות בלבד, היינו תמורה מלאה עבור 8 שעות כוננות. לעומתם, כונני החומרים המסוכנים אשר הועברו לעבוד ממשרד הבריאות למשרד להגנת הסביבה המשיכו לקבל תשלום, אך בהגבלה של מספר הכוננויות אשר נהגו לבצע במהלך עבודתם במשרד הבריאות, בעוד שעבור הכוננויות שנוספו בתקופת עבודתם במשרד להגנת הסביבה שולמה תמורה עד לשעה השמינית ותו לא. כך לאורך רוב התקופה הרלוונטית לעתירות האמורות, החליטה המדינה שלא לשלם למהנדסים תשלום כוננות החל משעה 24:00 ועד השעה 7:00 שלמחרת (להלן- כוננות הלילה) ואף לא תוספת עבור כוננויות סוף שבוע וחגים. 

5.         על רקע מציאות זו הוגשו, כאמור, הסכסוך והעתירות, לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. עיקר המחלוקת בין הצדדים סבה סביב שאלת זכאותם של המהנדסים לתשלום בגין כוננות הלילה.

            להשלמת התמונה יצוין כי בין הצדדים התנהל, עוד באמצע שנות ה-90, משא ומתן ממושך סביב הסוגיה שבמחלוקת. כך, למשל, בחודש אוגוסט 2001 אישרה נציבות שירות המדינה לכונני חומרים מסוכנים תשלום בגין מלוא שעות כוננותם החל מיום 1.9.01. אולם, תוקפו של האישור פג בהודעה מחודש מאי 2002 מן הטעם של העדר תקציב.

6.         ביום 9.5.12 ניתן פסק דין בסכסוך, בו התקבלו בחלקן עתירות המשיבים. בית הדין האזורי קבע כי אישור לביצוע כוננות, על פי הוראות התקשי"ר, ניתן לאחראי במשרד הנוגע לדבר או מי מטעמו והוא זה אשר קובע, על פי צרכי עבודה ובמסגרת התקציב העומד לרשותו, את היקף הקצאת הכוננות ודרכי חלוקתן. עוד ציין בית הדין כי אין באישורים אלה התייחסות לצרכיו המיוחדים של המשרד להגנת הסביבה בהקשר כוננויות החומרים המסוכנים, שהצורך בקיומן מעוגן בחוק ובהחלטת הממשלה. לפיכך, כך קבע בית הדין, כאשר נקבע בהוראות התקשי"ר שעובד המבצע כוננות זכאי לתשלום עבורה, ומאידך נדרשים כונני החומרים המסוכנים על ידי האחראי המוסמך במדינה לבצע את כוננויות החומרים המסוכנים לרגל צרכי העבודה, החזקה של תקינות מעשה המינהל פועלת לזכותם של המשיבים ומחייבת את המדינה לשלם תמורה עבור הכוננויות. בית הדין היה ער לכך שחוק התקציב מהווה מסגרת להתנהלותה הכספית של המדינה. עם זאת, קבע בית הדין כי בנסיבות אלה על המדינה לכלכל את צעדיה כך שלא תמצא במצב שמחד תדרוש מעובדים לבצע מטלה ומאידך תטען שאין לה כיסוי תקציבי למימון המטלה.

7.         כפועל יוצא מקביעות אלה חויבה המדינה לשלם למהנדסים, מכאן ואילך ורטרואקטיבית לחודש פברואר 2004 לפחות, שכר עבור שעות  כוננויות הלילה, בגינן לא שולמה להם תמורה, ושכר על שעות הכוננות שבוצעו בפועל עד למועד מתן פסק הדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בניכוי הסכומים שהמדינה יכולה לקזז (להלן- פסק הדין). בפסק הדין נותרו להכרעה שתי סוגיות, שאלת ההתיישנות ושאלת מיצוי התשלום המגיע לכל אחד מהמהנדסים בתביעות האינדיבידואליות שהגישו. שאלות אלה הוכרעו בפסק דין משלים מיום 2.7.12 (להלן- הפסק הדין המשלים). בית הדין קבע כי חלה התיישנות על חלקי התביעות האישיות ובקשת הצד המתייחסות לתקופות שקדמו לחודש פברואר 2004, היינו שבע שנים לפני הגשת התביעות. באשר לתשלומים המגיעים לכל אחד מהמהנדסים ושיעורם, נקבע כי, הואיל והצדדים לא הגישו כל הודעה הרי שקיימת הסכמה ביניהם בעניין, והחיוב שנקבע בפסק הדין, בהתבסס על הסכומים העולים מהתחשיב שהוגש מטעם המדינה, עומד בעינו. זאת בכפוף להכרעה בסוגיית ההתיישנות ובעניין הקיזוז. 

8.         המדינה הגישה ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו הן ביחס לתשלומי העבר והן ביחס לתשלומי העתיד. בהחלטה מיום 12.6.12, דחה בית הדין האזורי את הבקשה לגבי תשלומי העתיד. לאחר קבלת תגובת ההסתדרות ויתר המשיבים, בהחלטה מיום 2.7.12, דחה בית הדין האזורי אף את הבקשה לעיכוב ביצוע תשלומי העבר. מכאן הבקשה לעיכוב הביצוע שלפני.

הבקשה וטענות הצדדים

 9.        המדינה טוענת כי בנסיבות העניין ולאור טענותיה בערעור, יש לעכב את ביצועו של פסק הדין במלואו. לטענת המדינה סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך טוענת המדינה כי מדובר בסוגיה משפטית מובהקת, בפרשנות שעניינה הוראות התקשי"ר בנוגע לתשלום כוננויות ויישומן על מכלול הנסיבות העובדתיות במקרה מיוחד זה. לטענתה, טעה בית הדין האזורי בכך שהתייחס להוראות התקשי"ר שתוקנו בשנת 2009 וקבע כי הסמכות להקצות עד שש כוננויות לעובד הואצלה לאחראים במשרדי הממשלה. לטענתה, הסמכות לגבי כונני חומרים מסוכנים הייתה אצל נציבות שירות המדינה עד 2009 וגם לאחר מכן, והיא איננה בתחום סמכותו של המשרד משמדובר במסכת כוננות שהיא מעבר לשש כוננויות לחודש. עוד טוענת המדינה כי הוראות התקשי"ר לאורך השנים, אינן מקימות חיוב ליתן תמורה מעבר למכסת הכוננויות שאושרה ומעבר לשמונה שעות כוננות ביממה, אלא אם הדבר הוסדר בהסכם קיבוצי.  

10.       המדינה מוסיפה וטוענת כי משמעות פסיקתו של בית הדין האזורי היא כי לכל כונן שיהיה בכוננות עשרה ימים בחודש, ישולם גמול כוננות בגין 176 שעות כוננות לחודש. לטענת המדינה, אם היא תשלם את כל הסכומים שנקבעו בפסק הדין, העומדים על כ-עשרה מיליון שקלים ללא הפרשי הצמדה וריבית משנת 2004 בלבד, ובסופו של יום יתקבל ערעורה, יתעורר קושי בגביית סכומים אלה מן המשיבים. לעומת זאת, אם יידחה הערעור, לא יהיה כל קושי למדינה לשלם למשיבים כל סכום שייפסק. בנוסף לכך מדגישה המדינה כי מאחר שמדובר בתשלומים גבוהים, הבאים מקופת הציבור, יש להתחשב גם באינטרס הציבורי המחייב זהירות יתרה בהוצאת כספים השייכים לכלל. עוד נטען, כעולה מהודעת הערעור, כי הסכסוך התקיים במשך שנים רבות (קרוב לשני עשורים), ורק בשנת 2011 הוגשה בקשת צד בסכסוך קיבוצי ותביעות אישיות. בנסיבות אלה, כך לטענת המדינה, משנציגות העובדים והעובדים עצמם התנהלו במשך שנים רבות במסגרת מערך הכוננויות מבלי שמשתלם להם אותו הגמול שנפסק להם בפסק הדין, הרי שעיכוב נוסף בתשלום הסכומים מכאן ואילך, הכרוך בדיון והכרעה בערעור, לא יגרום נזק ממשי. זאת, לעומת הנזק שייגרם אם ישולמו הכספים והערעור יתקבל. המדינה מדגישה, כי אף שעיכוב סעד כספי הינו חריג, במקרים המתאימים, לא מהססות הערכאות השיפוטיות להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין כספי. קל וחומר במקרה דנן, בהתחשב בהשלכות הנובעות מהשינוי המשמעותי בפסיקת בית הדין האזורי ובהשלכות התקציביות.

11.       המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי יש לפעול על פי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי . לטענת המשיבים סיכויי הערעור קלושים. בקשר לכך נטען כי, בפסק דין מנומק ומפורט כראוי קבע בית הדין האזורי כי עובדים שנדרשו לבצע כוננות על ידי בעל התפקיד, זכאים לקבל תמורה בגינה. לטענת המשיבים, פסיקת בית הדין מיישמת את העקרונות דיני העבודה על המקרה הספציפי ואין הצדקה להתערב בקביעותיה. עוד מציינים המשיבים כי טענתה של המדינה שאין זכות לתמורה בגין עבודה שבוצעה בפועל, אינה יכולה לעמוד במקום בו המדינה דרשה עבודה וקיבלה אותה משך כל השנים. 

12.       המשיבים מוסיפים וטוענים כי לא הובאה כל תשתית עובדתית המעידה על קושי להיפרע מהם אם יתקבל הערעור. ביחס לתשלומי העתיד נטען, זאת כעולה מבקשת המדינה, כי משמעות ביצוע פסק הדין ביחס לכל אחד מהמשיבים הינה תוספת של כ- 100 שעות כוננות בחודש. לטענת המשיבים עבור 100 שעות אלה זכאי כל עובד לתמורה של 66 שעות בלבד, שהינו סכום כספי של כ- 3,000 ש"ח- 2,000 ש"ח ברוטו לחודש לכל עובד, לאחר ניכוי מיסים מגיע לסכום של כ- 1,200 ש"ח - 2,000 ש"ח לחודש לכל היותר. לטענתם, מדובר בסכומים נמוכים שאין כל הצדקה לעכבם. המשיבים מציינים כי מרביתם עובדי המדינה, המקבלים שכר וכספים שונים מאת המדינה, כך שאף אם תזכה המדינה בערעור יש בידיה די נכסים על מנת לפרוע את החוב, ככל שייווצר. עוד טוענים המשיבים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן מדובר בהפרשי שכר שנמנעו מהם משך שנים רבות בגין העבודה שנדרשה ואין כל הצדקה לדיחוי נוסף. ביחס לתשלומי העבר, טוענים המשיבים כי הסכום המוזכר בבקשת המדינה עתיד להתחלק בין 49 מהנדסים, ומשכך לא מדובר על סכום כה גדול לכל אחד מהם. כן צויין כי המדינה לא הצביעה על מצבו הכלכלי של מי מהמשיבים ולא הסבירה מדוע היא סבורה כי תתקשה לגבות את חובה. 

דיון והכרעה

13.       לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל באופן חלקי, כך שתעוכב מחצית מן תשלומי העבר. כמו כן, אני מורה על הקדמת מועד הדיון בערעור.

אכן, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל (ע"א 9777/08 מריסאת - מריסאת, טרם פורסם, 8.2.09). כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו, מן הטעם העיקרי כי ראוי לתת לזוכה את פירות זכייתו בלא שיהוי, ועקב ההנחה כי בדרך כלל ביצוע פסק כספי אינו כרוך בקושי להחזיר מצב לקדמותו אם הערעור יתקבל (ע"א 7398/08 אמקור בע"מ ואח' -עזבון המנוח ליכטברון ז"ל, טרם פורסם, 3.12.08).

14.       לגבי סיכויי הערעור -  מדובר בסכסוך משפטי שעיקרו פרשנות הוראות התקשי"ר עם השלכות רוחב, ועל כן סיכויי הערעור בשלב זה אינם ניתנים להערכה לטובת צד זה או אחר.